מופת הנופלים

 אנו שואבים השראה ממופת הנופלים לחיינו שלנו, על־מנת להפוך את הנאצל, היפה והראוי לחיקוי, למעשה יומיומי. המעשה היומיומי הזה צריך להיות, חייב להיות, כזה שיש בו ידע, יכולת, ורצון לעשות משהו לטובת הציבור.

ביום הזיכרון אנו חוזרים ואומרים, מתוך אמונה שלמה ובכוונה גדולה, כי במותם ציוו לנו את החיים, וכי במעשיהם, בדרך חייהם, במה שהם היו, ואינם עוד – הם לנו מופת. אך איך יהיו לנו למופת, אם מורשתם היא מורשת הגבורה בשדה הקרב, ואילו אנו חיים את חיינו במציאות אפורה של יומיום, בלא גבורה, בלא הירואיות, בלא ימים גדולים של מסה ומעש?

כאן אני חוזר אל מורנו ורבנו – יצחק שדה. לפני 73 שנים פרסם שדה תחת כינוי ספרותי “י’ נודד”, ספרון צנוע ובו פרק מעורר השראה על גבורה. להלן קטע מדבריו: “הגבורה אינה מושג צבאי. כל מקום שאתה מוצא בו הקרבה, גם גבורה תמצא שם… לא הפחדנות היא היפוכה של גבורה אלא האנוכיות. האיש האנוכי יכול להיות אמיץ, אך גיבור לא יהיה… הגבורה שהיא הקרבה, אינה אכזרית ביסודה. היא אינה מתאכזרת. זוהי הצורה הנעלה ביותר של השירות. ביסודה היא אהבת הזולת… ההקרבה אינה התבטלות… רק אדם שיש לו הרבה יכול לתת הרבה, והאישיות הדלה אין בה כל טובה לכלל… הבור לא יוכל להיות גיבור, כי הבורות היא חוסר עניין לסובב אותך. חוסר עניין הוא חוסר אהבה, ובאין אהבה אין הקרבה ואין גבורה… דרכנו היא דרך השליחות… קשה הדרך אבל היא הנכונה, ורק ההולך בה אל הפסגה הוא בלבד נושם לרווחה אוויר צח של חיים עשירים ומלאים”.

מה אומר לנו שדה ואיך נכון לפרש דבריו ביום זה, יום הזיכרון? אנו שואבים השראה ממופת הנופלים לחיינו שלנו, על־מנת להפוך את הנאצל, היפה והראוי לחיקוי, למעשה יומיומי. המעשה היומיומי הזה צריך להיות, חייב להיות, כזה שיש בו ידע, יכולת, ורצון לעשות משהו לטובת הציבור. השיפור העצמי, יוביל לאחריות ציבורית, ואחריות ציבורית משמעה אהבה לכלל, ונכונות לחיות חיים של שליחות. זהו מעשה אנטי־פוליטי – אין בו שאיפה לכוח. המניע אינו ה”אני” אלא “טובת העם”. תארו לעצמכם איך יראו חיינו הציבוריים אם יהיו בהם יותר ויותר אנשים נושאי ממד של גבורה. אנשים שמופת חייהם אינה שררה על אחרים ולא התבדלות בדל”ת אמות אנשים ש”ידע” אינו משמש אותם דווקא לצבירת הון כספי אלא להגדלת ההון האנושי – ההון של אחרים. אנשים, שאהבה לזולת, יהא טיבו וטבעו אשר יהא, היא הרגל חיים, ועדיין יודעים הם להבדיל בין אוהב, אדיש ואויב. תארו לכם שמנהיגים הם גיבורים שכאלה, עם ניחוח יצחק שדאי שכזה.

כדי שזה יקרה, צריך לדבר על זה, ולא רק ביום הזיכרון. כדי שזה יקרה נדרשת מנהיגות בונה, אופטימית, מחויבת, היודעת לשים את טובת הכלל לפני טובתה האישית, בדיוק כמו בנינו שנפלו, בדיוק כמו אלה שנתנו לנו מופת לחיים. כדי שזה יקרה צריך לדבר על זה. צריך לדבר, ולעבור לעשייה – עשייה יומיומית, עיקשת, מתמדת, שיש בה ניקיון כפיים, ונכונות למאמץ; שיש בה יכולת לשאת כישלונות באורח רוח, שיש בה ספקנות בריאה ביחס להצלחות. כן, אלה דברים שנשמעים קצת ארכאיים אולי אף זקנים משהו, אך הם אמת. אנשים צעירים מזהים אמת בקלות. נפשם לא הושחתה, מוחם לא נאטם, יש בהם להבה שלאורה פורחות אידאות. אנחנו מאמינים גדולים באנשים הצעירים שלנו. לצערנו, חלקם, חלק גדול וכואב מדי, אינם איתנו. הם אינם, אך מופת חייהם חי ונושם. יהא מופת זה מקור לחשיבה מעמיקה ועשייה גדולה.

נכון לחזור לדבריו של “הזקן” כדי לחדש עצמנו, לחדש את המרחב הציבורי שלנו עם מנה גדושה של שליחות ואופטימיות, ויש מקום לאופטימיות. ישראל היום חזקה ומשגשגת מאי־פעם בעבר, ועל־כן, חובה עלינו לחיות חיים של ביטחון עצמי לאומי. אסור לנו לתת לחרדות להשתלט על המרחב הציבורי ועל חיינו הלאומיים. רק בגישה בונה, אופטימית יש תקווה. התקווה – זה מופת הנופלים, וזו מחויבות כולנו לדורות הבאים.

פורסם ב-ידיעות אחרונות 07.05.2019

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

תמונה: צילום:ד”ר אבישי טייכר [CC BY 2.5]